חנן חבר
לשון מתפצלת
ספר השירים "אחד מכאן", שכתב סלמאן מצאלחה, מחייב את קוראיו לחדד את הקשבתם אל השירים החודרים שבו, שכן הם דורשים חשיבה מחדש על השירה העברית, על אפשרויותיה ועל גבולותיה.
רוני סומק
הכוח לשחרר ציפורים
"אחד מכאן", ספר שיריו של סלמאן מצאלחה, כתוב בנקודת המפגש בה שפתי הערבית נושקות לשפתי העברית. "אני משורר ערבי" הוא אומר בשיר אחד, והשיר הסמוך לו מתחיל בשורות "אני כותב בלשון העברית,/ שבשבילי איננה שפת אם...". בכל מקרה, שפת השירה של סלמאן מצאלחה מצליחה לדייק מאד ביכולת לרצף את המרצפות עליהן ירקד הטנגו. "ערבי", הוא כותב באחד משיריו, "הולך ליד הקיר,/ נושא על גבו/ קופסאות שימורים/ ברחובות ירושלים.//יהודי/ חולף על פניו./ לופת בשתי ידיו/ חתול סיאמי/ מילל." המרחק בין "קופסאות השימורים" ל"חתול הסיאמי" מתכווץ מאד בשירי סלמאן מצאלחה. הוא מצליח להשאיר את כל סימני השאלה ולהוסיף את הצבעים מאזור הדמדומים שבין שחור ללבן.
לפעמים האמירה ישירה ולפעמים היא סוללת לעצמה דרך פרטית מאד, כמו ,למשל, בשיר "כלוב":
"על כף ידה ציירו האחרים/קוים של כלוב, וכלאו בו/את קורות חייה. ואני/בהיותי בן ערב, שונא/ציפור בשבי. בכל פעם / שנתנה לי את ידה,/ מחקתי קו.// ושחררתי ציפורים". בשיר הנפלא הזה גאוות היחידה ("ואני ,בהיותי בן ערב") עובדת שעות נוספות. אפשר לקרוא אותו גם כשיר ארס-פואטי וללמוד משבי הציפורים על שבי המלים רגע לפני שהן משתחררות להיות לשיר. אך יותר מכל זהו שיר אהבה. בדרך כלל, נתפסת האהבה כהסכמה הדדית להיכנס יחד לכלוב מטפורי (ראו ,למשל, את "את חרותי", שירו של ג'ורג' מוסטקי). ב"כלוב" מתחזקת האהבה בכך שהגבר מוחק את שרידי הכלובים הקודמים בהם נכלאו "קורות חייה" של האהובה.
רוח נוספת הנושבת בין השורות היא רוח ההומור. ב"השיר על מאיה" הוא מתאר "את הקו שנמתח באויר/ בין שפתיה לאזני". זהו הקו שבין התמימות המקסימה של הילדה "שבקשה שאכתוב עליה" לבין רצינותו של המשורר שהרשה לצער העולם לנוח על כתפיו. בהמשך, כאשר ישתכנע, הוא יגיד "ככה זה כשתופסים / משורר עם נייר / בעונת מעבר".
"עונת מעבר" המעוררת הומור ב"השיר על מאיה" היא ,לדעתי, בהקשר אחר גם הקופסא השחורה של שירי הספר. מצאלחה לא מפסיק לבדוק את המעברים שבין כפר לעיר שבין שפה לשפה. "על מה תסב אהבה/בקיץ העצל?" הוא שואל בשירו "חלום" ועונה:"על שיר ולהבה /ועל חורי הצל". המעבר החד הזה שבין "להבה" לבין "הצל" הוא השריר השירי של שירתו. היכולת לעמוד בתחנת הגבול ולצייר בכוח רב באותו עט. ובקשר לצבע הדיו? לאחד משיריו הוא קרא "שחור, אבל ירוק".
____
פורסם ב: עתון 77, מס‘ 291, יוני 2004
***
עמרי הרצוג
סוכן כפול בעברית
בין הקריאה בוורף ובמצאלחה עלתה בי השאלה, איזו מטלה של חירות פואטית ופוליטית נתונה בידי מי שיוצר בשפה שאינה שפת אמו. ההוגים הצרפתים דלז וגוואטרי נדרשו ב-1975 לסוגייה הזאת וטבעו את המושג "ספרות מינורית" במסגרת מחקרם על קפקא; הם טענו שהאפקט המרכזי של טקסט מינורי, כלומר זה שנכתב בשפה שאינה שפת המקור התרבותי של היוצר, הוא של דה-טריטוריאליזציה, משמע התקה או תפנית פיסית שעובר טקסט משפת המקור לשפת הגלות או לשפת הטריטוריה החדשה.
לטקסט המינורי אין מקום משל עצמו: הוא פועל בחלל שבין מרחבים נתונים - מרחב שפת המקור ומרחב ההתארחות של היצירה. ספר שיריו הראשון בשפה העברית של המשורר וחוקר הספרות סלמאן מצאלחה, "אחד מכאן", מייצג את התנועה הזאת: "אני כותב בלשון העברית, / שבשבילי איננה שפת אם, / כדי ללכת לאיבוד בעולם. / מי שלא הולך לאיבוד לא / ימצא את השלם"; ותנועה זו מייצרת בתורה חוויה פואטית נדירה במורכבותה הלשונית, הרגשית והתודעתית. ספר השירה העברי הצנום הזה הוא לטעמי יצירת מופת.
המעמד הלשוני הייחודי של שירת מצאלחה מאפשר לנהל משא ומתן עם היחסים הפוליטיים הנזילים שמגדירים את כללי ההשתייכות לנופים הקהילתיים הטבועים בשפה העברית. אלו יחסי משא ומתן שמהווים גם עול פוליטי - שלעתים מכריע יצירות מינורית מסוימות - אך גם עשויים לספק פריווילגיה יצירתית, משום שהמניפולציה הפואטית אינה מבוצעת על חומרים לשוניים יציבים וידועים מראש, אלא על עצם קביעותם ומוכרותם.
שיריו של מצאלחה מתמסרים להזרה כפולה: זו הנעוצה במדיום השירי עצמו, וזו הנעוצה בשימוש בכל שגרת תיאור או מבנה דקדוקי שמפעיל אותו. מצאלחה, הסוכן הכפול של הדובר בשפה, מנצל אותה באופן עדין, מודע לעצמו ומתוחכם, ומגייס חופש יצירתי והבעתי יוצא דופן; הוא כותב: "מכיוון שאין לי שום ממשלה, עם / או בלי ראש, ואין שום יושב ראש / שעומד על ראשי. אני יכול בנסיבות / מקלות שכאלה, להרשות לפעמים / לעצמי, להיות בן אדם, / קצת חופשי".
___
אחד מכאן, מאת סלמאן מצאלחה. הוצאת עם עובד, 70 עמודים
פורסם: הארץ, תרבות וספרות, 18 ביוני 2004
***