לשון מתפצלת

חנן חבר

לשון מתפצלת


ספר השירים "אחד מכאן", שכתב סלמאן מצאלחה, מחייב את קוראיו לחדד את הקשבתם אל השירים החודרים שבו, שכן הם דורשים חשיבה מחדש על השירה העברית, על אפשרויותיה ועל גבולותיה.


כמשורר ערבי הכותב בעברית מסמן מצאלחה מחדש את גבולותיה האתניים של הספרות העברית, המצטיירים כאחידים. שכן הספרות העברית מעמידה דרך קבע תנאי סמוי אבל תובעני ביחס למי שנכלל בה ומי שאינו נכלל בה, ותנאי זה מסמן את היותה ספרות יהודית. אבל כשסופר ערבי כותב בעברית, וסימני השפה העברית אינם מסמנים בהכרח כותב יהודי, נפרצת הדרך לייצוג שזהותו הלאומית נפתחת לרווחה.

עצם פעילותם של סופרים ערבים בספרות העברית, ובצורה דרמטית - הופעת ספרו של אנטון שמאס "ערבסקות" ב-1986 - משנה מן היסוד את ההגדרה שמצמצמת "ספרות עברית" ל"ספרות יהודית", ומכריחה את קוראי העברית להודות באחת ההשפעות הישירות של הישראליות על הגדרותיה ועל גבולותיה של הספרות העברית.

מצאלחה כותב ברגישות מופלגת ומדויקת ממקום של מיעוט לאומי המתקיים באורח מסתייג בתוך הקאנון של הספרות העברית. העמדה הזאת חוזרת וקוראת תיגר על הקאנון העברי, באמצעות הקול האחר שהכותב מחדיר אל הלשון של השירה העברית. שכן, המרקם הלשוני של מצאלחה מייצר שפה שירית מרשימה ומגובשת וקול שירי מתנגן; הוא גם שומר, במידה רבה, על אחידותם ועל שפה שירית "נכונה".

אך בעשותו כן הוא נענה היענות מופגנת לציפייה של הקורא העברי למצוא נוסח כתיבה ערבי הנראה כ"טיפוסי". במהלך אופייני של מה שכינו ז'יל דלז ופליקס גואטארי בשם "ספרות מינורית" הוא חותר תחת אושיותיה של "הספרות המז'ורית" העברית, כשהוא עושה כן בתוכה ובלשונה של ספרות שלטת זאת. מצאלחה מייצר שפה משלו בתוך לשון השירה העברית באמצעות פארודיה על הסטריאוטיפ הערבי השירי הצפוי, ועל ידי כך הוא מייצר מתח חריף בין מה ששירו אמור להיות לבין מה שהוא.

דוגמה בולטת הוא השיר "כלניות: שיר פלסטיני", ה"מוקדש לסבתא של זלי גורביץ'". בשיר זה יש כעין הד למיניאטורה יפאנית שמסתיימת בפסיחה:

האגם כבר טפס מזמן
על ענפי העצים.
הפלאח חורש את השדה
ברגלים יחפות.
הוא לא מבחין בשעת בקר
באביב המתקרב.

הכלניות מסביב
כבר פרחו
גגות רעפים. (עמ' 24)

ל"כבר פרחו" מעמד כפול: הוא ממשיך גם את "הכלניות מסביב/ כבר פרחו" וגם מתחיל את "כבר פרחו/ גגות רעפים." וכך השיר בעל המבנה הבוטה בפשטותו (הצפויה, הסטריאוטיפית) מקבל בסיומו מורכבות בלתי צפויה החותרת תחת קליטתו הפשוטה והסטריאוטיפית.

גם כאן ההומור הוא נשקו של מצאלחה ככותב "ספרות מינורית" החותרת תחת השפה והקאנון שבתוכה היא פועלת. את "פריחה", השיר הראשון בספר, הוא מסיים בריאליזציה של הביטוי הסלנגי "עושה לי פריחה", ההופך להתייחסות ישירה לנוף הישראלי המתרוקן סביבו. כנגד ההעדר של הנוף עומדים הסער והסתיו ש"חותכים את הנפש כתער,/ ועושים לי פריחה בעיניים" (עמ' 7). הפריחה בעיניים ממירה באופן הומוריסטי את נוף העצים והפריחה שלו שהיו צריכים למלא את עיניו אבל אינם.

רוח היתולית במיוחד שורה על השיר "על האמונה בקמיעות כאמצעי להשכנת שלום במזרח התיכון", המציין בכותרת המשנה שלו כי זהו "שיר על דו-קיום יהודי-ערבי" (עמ' 43). התבנית הזאת של טקסט שקורא תיגר על תפיסת הקורא ביחס לגבולות הספרות העברית, האתנית-יהודית, מתפתחת בחלק משירי הספר באמצעות אימוץ קבוע של מבנה חריזה המשלב חריזה פנימית עם חריזה חיצונית, והוא המעניק לשיר את הניגון הקבוע שלו, הנאיווי לכאורה.

אך הניגון הזה - למשל, בשיר "בלדה ערבית" - מציג טקסט אוריינטליסטי, סטריאוטיפי, במהופך; כלומר טקסט שנכתב על המזרח אך מכיוון מזרח ולא, כמקובל, מן המערב הצופה במזרח במבט אוריינטליסטי:

עולה אל ראש ההר, כמו
שיר הולך ובא, בתוך עצמו
הוא שר. הנפש - עזובה.


אלפי לילות ספר. השחר
לא הגיע. ובמשעולי מדבר,
החול הרך הזיע. (עמ' 17)

המקור של עמדה שירית חתרנית כזאת הוא ההכרה העמוקה שהם נכתבים בסיטואציה של אלימות ומוות. בשיר "מזל עקרב", שהוא שרטוט דיוקן עצמי, הדיקציה השירית צומחת כלשון המתפצלת לנוכח תודעה עמוקה של אסון:

ובמשך השנים, גם למדתי
את עורי להשיל מעלי.
כמו הייתי לנחש שנשבה
בין מספרים לניר. כך נחתם
גורלי במלים נגזרות משרשי
המכאוב. עם לשון מתפצלת
לשתים. האחת, ערבית -
זכר אמא לערב. השניה,
עברית - בליל חרף
לאהב. (עמ' 13-12)

כתיבת השירה היא כתגובתו של הנחש לסכנה שנקלע אליה. המספריים מצמידים אותו אל הנייר והתוצאה של פעולת חיתוך מטאפורית זו היא "מלים נגזרות". הנחש משיל את עורו לנוכח הסכנה - והתגובה היא לשון מתפצלת לשניים, כמו לשונו של הנחש. מצאלחה יוצר פיצול פנימי בלשון השיר שלו, המאפשרת לו לפנות אל הקהל העברי מאחורי מסכה. כתיבת השירה שלו היא, אם כן, מנגנון של שרידה בסיטואציה אלימה ובלתי אפשרית. מעשה השירה הוא זה שמאפשר לו לשרוד בכוח בין שני איברים מפוצלים תוך אימוץ פרפסקטיווה פוסט-קולוניאלית, שהיא מצב ביניים של דיכוי הפועל בדרכי עקיפין. ולכן, כשהוא מכריז על פיצול הוא עושה זאת באמצעות חריזה של הניגודים "לערוב" ו"לאהוב", המצטרפים ל"המכאוב".

הייצוג של המקום שהמשורר כותב ממנו הוא של מקום אלים שאין ממנו מוצא:

כל כך מהר השתנה
העולם. ואצלי, זה כבר
מגזם. הדברים הגיעו
עד כדי כך, שהפסקתי
לחשב על שלכת. כי
הרי מכאן, אין לאן
ללכת. וממילא, גם
בגן, העצים נעקרו
ואינם.


ובימים כאלה, מסכן
לצאת בארץ לרחוב.
הכביש כל כך רטב.
דם זורם בעורק הראשי.
("אחד מכאן", עמ' 40)

באמצעות מחווה לדוד אבידן ("כי/ הרי מכאן, אין לאן/ ללכת.") הוא מפענח את הצירוף היום-יומי "כביש רטוב" כאלימות של רטיבות אחרת: "דם זורק בעורק הראשי". שוב, דווקא השיר המתנגן מסתיים בהכרה כי המקום הוא אלים וחסר מוצא. כך הוא גם מסיים את "שיר מולדת" ב"אדמה זבת חלב ומולדת מקוללת" (עמ' 41) וכך הוא מסיים את השיר "ניתוח קיסרי": "בחדר אחורי, עוברת לה הערב/ ניתוח קיסרי, מולדת אנוסה" (עמ' 31). וכך המוות וסמליו מסיימים שירים אחדים בקובץ. כך בשיר "כתמי צבע" המסתיים ב"בור הכרוי" (עמ' 8), כך גם ב"אוטופורטרט" (עמ' 9) המסתיים בכך שמושא הפורטרט תלה את עצמו על הקיר.

ההכרה כי השירה הזאת נכתבת במקום מוכה אלימות חוזרת ומעלה את הפיצול כדרך היחידה לשרוד בה. בשיר "אני כותב עברית" הוא כותב:

אני כותב בלשון העברית,
שבשבילי אינ?ה שפת אם,
כדי ללכת לאבוד בעולם.
מי שלא הולך לאבוד לא ימצא את השלם. (עמ' 15)

איבוד האוריינטציה - של הלשון ולכן גם של הזהות - מוצגת בשיר כדרך היחידה לאוריינטציה בעולם גדוש אלימות, ומכאן אך כפסע לזיהוי אקראי של השותפים לדרך, הרלוונטיים, כמי שאינם נטועים בזהות מוגדרת: "ואפגוש בהרבה/ אנשים. וכולם אעשה ידידי./ מיהו זר? מי רחוק וקרוב?/ אין זרות בהבלי העולם./ כי זרות, על פי רוב,/ יש בלב האדם" (עמ' 16-15). הנוכחים סביבו, ובעיקר הוא עצמו, אינם בעלי זהות מוגדרת פרטיקולרית:

מכיון שאין לי שום ממשלה, עם
או בלי ראש, ואין שום יושב ראש
שעומד על ראשי. אני יכול בנסבות
מקלות שכאלה, להרשות לפעמים
לעצמי, להיות בן-אדם,
קצת חפשי. (עמ' 42)

הזהות שהוא בוחר להגדיר בה את עצמו מתחברת אל המקום מתוקף עצם הנוכחות הילידית בו ולא מתוקף קשר לאומי כזה או אחר: "והייתי יהודי, בטרם ישו/ הלך לצוף על מים בכנרת. (...) והייתי מוסלמי בארץ/ ישו, וקתולי במדבר." (עמ' 57-56).

המולדת היא לא יותר מאשר בית דירות. כך בשיר לזכרו של אמיל חביבי:

בתוך שורת עצים טובלת אבן,
נטעו גברים, נשים ואלם. דירים
בבית דירות ושמו מולדת.
יהודים שלא שמעתי את קולם,
ערבים שלא ידעתי את פשרם.
ועוד כאלה מנגינות שלא ידעתי
לזהות בתוך הרגע שדמם. ("בחיפה מול הים", עמ' 62)

מצאלחה קורא תיגר על הקשר למקום המתקיים מתוקף הזהות הלאומית, וכן על הטענה שהזהות הלאומית היא היחידה שיכולה להעניק חירות. בשיר "אבא גם" הוא מעמיד אופציה של קיום אוטונומי ביחס לסמלי השלטון בארץ - את חירותו של מי שמתקיים לנוכח שליטי הארץ ועל אפם ועל חמתם:

לאבא שלי
שנולד במורד ההר
והביט על האגם,
לא היה דרכון מעולם.
ואפלו לא תעודת מעבר.
הוא חצה את ההרים
כאשר הגבולות לא זרמו
בנהר.



לאבא שלי
לא היה דרכון בעולם.
לא מפני שלא היתה לו
ארץ וחותם.
רק מפני שהארץ
תמיד שכנה לה שם בנחת
בכפות ידיו.
וכמו שהארץ לא חמקה
מידיו אף פעם
ונסעה אל מעבר לים,
אבא - גם. (עמ' 25)

***
__________________________

המאמר פורסם במוסף “ספרים”, הארץ, 3 במארס 2004


مشاركات:


مقالات نقدية
  • אחד מכאן

    חנן חבר ||

    ספר השירים ״אחד מכאן״, שכתב סלמאן מצאלחה, מחייב את קוראיו לחדד את הקשבתם אל השירים החודרים שבו, שכן הם דורשים חשיבה מחדש על השירה העברית, על אפשרויותיה ועל גבולותיה.

    כל הפרטים

  • خانة فارغة


    صباح زوين ||

    الحنين يقتاد الشاعر أبعد من جغرافيته المادية، نحو مدارات تنتمي الى ماضٍ وإرث وذكريات. يرميه موج الزمن على شاطئ يعيده الى رمل البداية والبداوة، ويضعه في الوقت عينه في أحضان طبيعة لا تستقر في ذاته اذ لا تفصح له عن هويتها ولا عن حقيقة مداها…

    تتمة الكلام


  • ريش البحر

    مرزوق حلبي ||


    الشاعر في نصوصه يعيش تحولات وتبدلات ذات ألوان إيحائية تدلنا وتؤشر على ثقافته باعتبارها الفضاء الرحب الذي يتيح السفر والحالة الشعرية، فلا شعر خارج الفضاء الثقافي. الثقافة شرط لتكوين الفضاء الشعري، فالتفعيلة لا تكفي ولا الوزن ولا القافية، وإن كانت تضيف إليه وتزينه.

مقابلات
  • הארץ

    לילי גלילי ||


    מהמרפסת של מלון "המלך דוד" בירושלים הכריז המשורר סלמאן מצאלחה על ישראל אחרת, אוטופית. שמה יהיה הומלנד. הומלנדי יהיה כל מי שיימצא במרחב של המדינה החדשה ביום הקמתה, בלי חוק שבות ובלי זכות שיבה. אין זכויות עבר, רק מחויבות לעתיד...

    כל הפרטים
  • الحياة

    عبده وازن ||


    يجب ألا يغيب عن ذهنك أن التجربة الشعرية لدينا قد بدأت من الصفر لأن المدينة الفلسطينية لم تبق ولأن الثقافة الفلسطينية لم تبق في الوطن بل خرجت ولجأت الى بلاد العرب المحيطة. البداية حماسية لأنها كانت تهدف الى بعث الأمل لدى الأقلية الباقية على ترابها....

    تتمة الكلام

  • Jerusalem Post


    Talia Halkin ||


    My heart is full of chambers -- not just four or five like those described in anatomy books, but an entire palace in which each open door leads to a new discovery.


مجموعات شعرية
  • عشق مؤجل

    אחד מכאן

    مقامات شرقية

  • في الثرى في الحجر

    لغة أم


    خانة فارغة

  • ريش البحر

    كالعنكبوت بلا خيوط

    مغناة طائر الخضّر


موسيقى كلاسيكية

***
موسيقى جاز


قصائد ملحنة
  • عربية



    يا صاحب الدن

    كَفِّي عَلَى خَدِّي
    وَالعَيْنُ فِي الكَاسِ
    أَرْضُ النَّوَى مَهْدِي
    وَالْخَمْرُ أَنْفَاسِي


  • عبرية



    בחיפה‮, ‬מול הים


    בְּחַיְפָה, מוּל הַיָּם, רֵיחוֹת הַמֶּלַח
    עוֹלִים מִתּוֹךְ הָאֲדָמָה. וְשֶׁמֶשׁ
    הַתּוֹלָה עַל עֵץ פּוֹרֶמֶת רוּחַ.



  • إنكليزية




    The Song About the Child

    Boston Community Gospel Choir:
    The Song About the Child
    Text: Salman Masalha
    Composer: Stephen Feigenbaum
    ***
    More

    Listen more here

هوية

أنا عربي


التقينا في قاعة المحكمة المختصّة في يافا. جاء أصدقاء سلمان كرجل واحد وحضر أيضًا أخوه البكر. أمّا سلمان فكان يرتدي البنطلون الخاكي، الفضفاض بسبب نحافته، ويرتدي القبّعة التي لم تجلس على رأسه بصورة جيّدة. كان يبتسم لأصدقائه، رأيت الاعتزاز على وجهه وفكّرت: فعل السّجن به فعله...

تتمة الكلام

 
كتب أخرى
  • العقد الثمين



    العقد الثمين
    في دواوين الشعراء الستّة الجاهليين

  • فهم المنطوق


    فهم المنطوق
    مسائل تراثية وأبعاد راهنة
    ***
    لقراءة الكتاب، انقر هنا
  • Six Early Arab Poets


    Six Early Arab Poets
    New Edition and Concordance


ترجمات عربية وعبرية
  • القدس

    Photo:
    مجموعة من المؤلفين
    القدس، دراسات في تاريخ المدينة
  • الصبّار


    سحر خليفة
    الصبّار

    حليب سباع

    Photo:
    روني سوميك
    حليب سباع
  • ذاكرة للنسيان


    محمود درويش
    ذاكرة للنسيان

    أوزو وموزو

    Photo:
    إفرايم سيدون
    أوزو وموزو من كفر كاكاروزو
  • حكايا الانتفاضة

    Photo:
    درور چرين
    حكايا الانتفاضة

    شهادة


    شهادة
    شهادات عن الاحتلال الإسرائيلي

حقوق محفوظة © سيرة الكاتب