נכבוש את העולם בלי אף ירייה

מצאלחה. "כל מהותה של הומלנד היא החילוניות. לא פעמוני כנסייה, לא מואזין, לא תקיעות שופר. הדת תהיה עניין פרטי וייאסר כל ריטואל פומבי. יחול גם איסור מוחלט על מפלגות על בסיס דתי"

 

מאת לילי גלילי ||

מהמרפסת של מלון "המלך דוד" בירושלים הכריז המשורר סלמאן מצאלחה על ישראל אחרת, אוטופית. שמה יהיה הומלנד. הומלנדי יהיה כל מי שיימצא במרחב של המדינה החדשה ביום הקמתה, בלי חוק שבות ובלי זכות שיבה. אין זכויות עבר, רק מחויבות לעתיד. היא תהיה כל מה שישראל אינה: מדינה של כולם מכאן

ב-11 בספטמבר השנה, בלי קשר למשמעותו האחרת של התאריך הזה (ואולי דווקא עם קשר), על המרפסת של מלון "המלך דוד" בירושלים, הכריז הד"ר סלמאן מצאלחה על הקמתה של "מדינת הומלנד". הוזה המדינה - כינוי שהוא בחר לעצמו - הוא משורר דרוזי, ערבי על פי הגדרתו. בעיקר, הוא "אחד מכאן", כמאמר הכותרת של ספר השירים החדש שלו. בניגוד לישראל, שבה כה חשובות הגדרות הזהות המדוקדקות והמבחינות, בהומלנד לא יהיה להן מקום ותוקף.

שהרי זו כל מהותה של הומלנד, שבה כולנו - יהודים, ערבים ואחרים - נהיה "הומלנדים" שווי זכויות ומעמד. ההוזה, אגב, דוחה על הסף את רעיון המדינה הדו-לאומית, שאותו אינו מבין כלל, אך הוא מצדד בגיוון אנושי. "לו הייתי חי במדינה שיש בה רק ערבים, הייתי יוצא מדעתי", הוא מתוודה, "אני לא רוצה מדינה משעממת". הומלנד ודאי לא תהיה משעממת. בעצם, היא תהיה כל מה שישראל אינה: מדינה של כולם מכאן.

לא בכדי בחר ההוזה, הכותב את שיריו בעברית ובערבית, דווקא בשם באנגלית למדינתו. "שלא יהיו מטענים עליהם יתחילו לריב מיד", פסק. "אנו, ההומלנדים, עם שוחר שלום. נלך על שם שכל אחד יכול להזדהות אתו. אנחנו לא רוצים מריבות".

תנאי הקבלה להומלנד פשוטים: כל מי שיימצא במרחב של המדינה החדשה ביום הקמתה, יהיה הומלנדי. בלי חוק השבות, ובלי זכות השיבה. אין זכויות עבר, רק מחויבות לעתיד. "לא רוצה עבר במקום הזה", אמר ההוזה על רקע נוף חומות העיר העתיקה של ירושלים. "מרוב עבר, לא רואים פה את העתיד. גם ביהדות וגם באיסלאם כל הזמן מדגישים את חשיבות ה'לזכור'. אנו, בני העם ההומלנדי, רוצים לשכוח. לא לעשות ?דליט' לזיכרון הפרטי, אלא להתחיל את המסע המשותף ממה שיש לנו עכשיו". והוא מצטט שורה משיר שלו: "כי השיכחה היא ראשית הזיכרון". השיכחה המבורכת היא סלע קיומה של הומלנד.

תחילה מהסס ההוזה לקבוע להומלנד גבולות ברורים. גבולות הרי תמיד מזמינים מחלוקת. אבל אז הוא מגיע למסקנה שהעדר גבולות הוא תמצית הרע בציונות, וקובע אותם בו במקום: הגליל - בצפון; הירדן - במזרח, במערב - הים תיכון, והמדבר בדרום. גבולות גמישים אמנם, אך בני קיימא.

ההצטרפות להומלנד תהיה פתוחה אך מחייבת, אפשר לומר אף אכזרית בקשיחותה. אפילו נבצרות זמנית להיות נוכח במקום ביום הקמתו של ההומלנד, תשלול אוטומטית את הזכות להיות הומלנדי. כך, למשל, תיפסל על הסף זכותו של ח"כ עזמי בשארה להיות הומלנדי, אם במקרה יימצא בסוריה ביום הכרזת המדינה. "אולי יותר מתאים לו שם", פסק ההוזה שכדרכם של הוזים יש לו אמות מידות נוקשות. "הוא הרי כל כך מתפעל מן המשטר הסורי הנאור". אבל בשארה רק משל היה, והעם ההומלנדי יהיה פתוח מאוד. "נשליט את משנתנו בדרכי נועם", מבטיח ההוזה. ואיך אומרים "דרכי נועם" בערבית? "אין בערבית דרכי נועם", הוא משיב.

שפת הארץ - ההומלנדית - תהיה מורכבת מעברית וערבית. היא תיווצר מעצמה, כפי שנוצרות כל השפות שאינן נולדות מהחלטה. ממילא כבר מזהה ההוזה סממני זליגה בין השפות. לא יהיה להומלנד ראש ממשלה, אלא יהיה לה ראש לעם - "רוע"ם", שסמכויותיו יהיו מוגבלות מאוד, ויצטמצמו בעיקר לפינוי אשפה, סלילת כבישים והקמת בתי ספר. בקיצור, "מדינה היא כמו עירייה גדולה", שוטח ההוזה את משנתו. "צריך לעקר אותה מן האתוסים הלאומיים, שיישארו בתחום הפרט. זה מה שיהיה לנו בהומלנד".

בית הנבחרים של הומלנד לא ייקרא "כנסת", שם המוביל אסוציאטיווית ל"כנסת ישראל", אלא פשוט "בית העם ההומלנדי". והוא כבר שומע בעיני רוחו נאומים נשגבים שייפתחו בנוסח "בני העם ההומלנדי, שאו נא עיניכם", אך מיד הוא נסוג מעט מן הפאתוס הזה, מחשש שהמשך המשפט יהיה משהו כמו "עם זקוף קומה בארצו", שעלול להתגנב לו, מאתוס אחר.

נסחף על גלי חזונו, ניאות ההוזה להקים את בית המקדש החדש, שבהומלנד ייקרא שמו "בית המפגש". הקונוטציות האפשריות של ?בית מפגש' אינן מרתיעות אותו, שהרי ממילא מדובר במקום חילוני לגמרי. כל מהותה של הומלנד היא החילוניות. הכהן הגדול יהיה די-ג'יי משובח ואת התפילות יחליפו שירי משוררים.

האם הוא עצמו יהיה מוכן להיות המשורר הלאומי של הומלנד? ההוזה מצטנע לרגע, אך מיד מתעשת ואומר שאם ילחצו עליו, הוא ישקול ואולי יקבל את דין התנועה. וכבר הוא מפנה לאפילוג של שירו "תשובה סופית על השאלה: איך אתה מגדיר את עצמך?": "עבודת אלילים היא הפלא בנפשו של משורר. יש בו אש ויש בו מים, אדמה וגם אוויר. אך יותר מכל אלה יש בו שיר". ההוזה, ראוי לציין, הוא חסיד גדול של הפגאניות, ורואה בדתות המונותאיסטיות שורש כל רע, גם שורש הלאומנות. "הלאומנות היא הסימפטום", הוא אומר. "הדת היא הווירוס מחולל המחלה".

"זה, למשל, יהיה אסור בתכלית האיסור", הוא אומר למשמע צליל פעמוני הכנסיות הנישאים ברוח מן העיר העתיקה. "לא פעמוני כנסייה, לא מואזין, לא תקיעות שופר. בהומלנד תהיה הפרדה מוחלטת של דת ומדינה. הדת תהיה עניין פרטי לגמרי וייאסר כל ריטואל פומבי שלה. מטבע אופיה של המדינה, יחול גם איסור מוחלט על קיום מפלגות על בסיס דתי. רצוי, בלי מפלגות כלל. המפלגה היחידה, ששמה לא נקבע עדיין, תהיה מבוססת על מצע של הומאניזם אוניוורסלי. "דיקטטורה של הליברלים", מגדיר ההוזה את אופיו של המשטר בהומלנד, ומיד מתגנבת לקולו נימה של איום מנהיגותי: "אנחנו נגד דמוקרטיה מערבית", הוא פוסק. "היא אינה מתאימה למזרח. דיקטטורה של הליברלים היא במקרה הזה עיקרון של ייהרג ובל יעבור". כך, למשל, אם יחפוץ ח"כ אפי איתם לחבור אל העם ההומלנדי, הוא יידרש לחתום על הסכמתו לעקרונותיה הנעלים. "יהיה לנו מניפסט, ורק מי שיקבל אותו יהיה ראוי להיבחר", מבטיח ההוזה. אפילו העובדה ששיטה אחרת שהיתה מבוססת על מניפסט קרסה לגמרי אינה מרפה את ידיו. "זה לא אומר שזה לא יעבוד בפעם הבאה", הוא מתריס.

צבא דווקא יהיה להומלנד. שהרי ההוזה הוא בכל זאת ריאליסט, והוא יודע לומר ש"אנחנו לא עם פציפיסטי. נעמוד על זכותנו להיות עם חופשי בארצנו. צריך מישהו שיגן על היצירה המופלאה שלנו". על ההערה שזה בדיוק מה שטוענים עתה היהודים בישראל, הוא משיב כי מה שקיים עכשיו, אינו יצירה מופלאה משום ש"היא מתייחסת אלי כאל אויב. מי שמתייחס אליך כאל אויב, אין סיבה שלא תחזיר לו באותה מטבע".

אבל הוא מבטיח שגם בצבא של הומלנד יעשה שימוש שונה. "לא נצא למלחמות, רק נגן על מרחב המחייה שלנו. ממילא נהיה יצירה כה נאורה, שפשוט כולם ירצו להצטרף אלינו. בסוף נכבוש את כל העולם בלי אף ירייה", הוא אומר. "נצטרף למשפחת העמים ובעתיד נהיה מוכנים לקבל כל אדם שמאמין בערכים של הומאניזם אוניוורסלי. בזרועות פתוחות נקבל אותו. איך לא נקבל אנשים שנרדפים בכל מיני מקומות אחרים בעולם? איזה פרצוף יהיה לנו לבוא אחר כך לבית המפגש?" ולשאלה אם במעמד החשוב הזה לא הקים ההוזה בעצם את ישראל כ'מדינת כל אזרחיה', הוא משיב בחיוב, אך מוסיף תיקון קטן: "מדינת כל אזרחיה הנכונים", עם דגש חזק על "הנכונים". "אנו, בני העם ההומלנדי, נהיה אור לגויים".

מצאלחה מומחה בשימוש מפתיע במיתוסים יהודיים בסיסיים. בפסטיבל המשוררים במטולה לפני חמש שנים, השתתף במפגש בו התבקשו משוררים לקרוא משיריהם של משוררים אחרים. מצאלחה עלה על הבמה, ובלי הקדמה, בקול רציני, קרא את הימנון הלח"י: "חיילים אלמונים הננו בלי מדים... כולנו גוייסנו לכל החיים, משורה ישחרר רק המוות". אחרי ההלם הראשון, קיבלו המלים משמעות חדשה, פרובוקטיווית, חתרנית. מצאלחה כמו עקר את המיתוס הכוחני הקודר משורשיו המוכרים וניכס אותו לצורכיו. הוא הצהיר קבל עם ועדה שהוא מכיר אותו מצוין, אך יעשה בו כרצונו, ובמידה מסוימת, הגחיך את המיתוס הזה.

"אני יודע מה זה אומר לאנשים, ואני אוהב לעשות להם ?סוויטש'", הוא אומר. "במעמד אחר, קראתי שיר שעסק בשירה ובגלות. כל הקהל היה בטוח שהנה מגיע עוד שיר לאומני של פלשתינאי שרוצה לזרוק את היהודים לים. אבל זה היה שיר של משורר יידי שחי בניו יורק ודיבר על הגלות. כשהסברתי לקהל, ראיתי שאנשים חשו הקלה. אני מאוד אוהב את החתרנות הזאת".

מעבר לחיבה המוצהרת לחתרנות, יש בנוהג הזה גם אהבה גדולה לשפה העברית והפגנה של שליטה בה. בניגוד למרכיבים אחרים של הישראליות, שמהם חש מצאלחה דחוי, השפה היא גם שלו. ישראל, לדבריו, היא היהודים. העברית לעומת זאת, שייכת למרחב השמי שהוא חלק בלתי נפרד ממנו, ועליה הוא חש בעלות שאינה נופלת מזאת של היהודים.

הנחרצות בה הוא מדבר על השפה, נשמעת כמעט כסוג של מאבק טריטוריאלי. "שפה היא גם טריטוריה", הוא מאשר. "הכתיבה הספרותית בערבית היא כתיבה בשפה נרכשת, השונה מהשפה היומיומית. לכן, הסופרים הערבים באשר הם, הם פן- ערביסטים - חיים תמיד ברובד אחר של שפה ותרבות, שכולם שואפים אליו וחוזרים אליו. מבחינה זו אני שייך אליהם. דווקא העברית מצמצמת את הקשר למקום הקטן הזה, והצמצום מחזק את הקשר. במובן זה, העברית משמשמת בעצם כלי אנטי-ציוני. הציונות רצתה לנתק את הפלשתינאים מן המקום הזה, אבל השפה חיברה אותם אליו. הבעלות על השפה היא גם בעלות על המקום. המולדת היא השפה, והעברית והערבית הן חלק מהמולדת שלי, למרות כל הגלות שיכולים לחיות בה בתוך המקום הזה. גלות כערבי, גלות כאדם. אני חי בגלות, אבל זה בסדר. בעצם, כל ישראל-פלשתין זה פונדק דרכים קטן".

את כפר הולדתו, מרר, עזב מצאלחה לפני יותר מ-30 שנה. בא ללמוד בירושלים, ונשאר בה. אין הוא מרבה לנסוע לכפר הולדתו. לא נוח לו שם. לא נותר הרבה מהכפר שהיה נוף ילדותו. "זה לא מקרי", הוא אומר. "יש מדיניות מרושעת להרוס את כל המרקם האנושי והתרבותי במקומות האלה. בשביל זה בונים מצפים מסביב לכל מה שהיה בכפרים האלה, ובלית ברירה אנשים מתחילים להערים ערימות של בטון ואספלט ולהתקבץ לתוכן. עורמים אנשים כמו גופות. באותה הזדמנות גם מנציחים את המבנה השבטי בחברה שנדחסים בה לשכונות של חמולות. זה נוח לשלטון, מאפשר לשחק בין החמולות וגורם לאנשים להתעסק כל הזמן זה עם זה, ולא עם השלטון שאמור לספק את צורכיהם. אני מדבר על דרוזים, מוסלמים ונוצרים, אנשים שהציונות הצליחה לעוות אותם. נכון, לא הכל השלטון: נגיד ש-60% זו רשעות שלטונית ו-40% זה אחריות שלנו. השאלה היא מה אנחנו עושים עם ה-40% האלה. את האחוזים ששייכים לי אני רוצה לתקן, ועל כל השאר אמשיך להילחם. ואני בטוח שאמצא בעלי ברית לתיקון גם בין היהודים". התיקון המוחלט יבוא, כמובן, בהומלנד.

באופן פרדוקסלי, את מרר של ילדותו הוא מצא דווקא בכפר קטן באנדלוסיה בספרד. הנופים, השבילים הבתים שהתקבעו בזיכרונו, הם שם. אין זו הפעם היחידה שהישראליות של מצאלחה משורטטת, או אפילו נכפית עליו, דווקא כשהוא עוזב את גבולות המדינה. פעמיים זה קרה לו במצרים. פעם, כשהלך לחנות במרכז קהיר לקנות מעיל. בערבית רהוטה הסביר למוכרת מה הוא מחפש. "עם ריצ'רץ' או בלי בלי ריצ'רץ'", שאלה המוכרת בעברית. מצאלחה נותר המום. "זה לא עשה לי רע, פשוט הופתעתי מאוד", הוא אומר, "מן הסתם היא חשבה שאני יהודי, כי בשבילם ישראלי' מזוהה עם יהודי'".

פעם אחרת זה קרה באסואן. כשירד מהרכבת והילך ברציף, רצה אחריו קבוצה קטנה של ילדים שבירכו אותו ב"שלון" בעברית משובשת. " תהיתי מאיפה זה בא", הוא מספר. "אני הרי כהה ומדבר ערבית טובה משלהם. זה לא בילבל אותי, אבל בהחלט סיקרן אותי. התחלתי לחשוב אם זה נובע מאיך שאני לבוש, מאיך שאני הולך. לא מצאתי תשובה. אבל עובדה. גם בלונדון קרה שפנו אלי בעברית. לא הוטרדתי מזה במיוחד. כל זהות היא הגדרה מבחוץ. מי שהזהות שלו ברורה לו, הזהות הזאת יכולה לקבל כל צורה".

אבל את הביטוי המזוכך ביותר של הגדרת זהותו שמע דווקא מפיו של שר פלשתינאי. באחת הנסיעות לחו"ל, אחרי מסע מביך בבידוק הביטחוני והפשפוש בדרכון העמוס רמזים המעידים על היותו של בעליו לא יהודי, פגש באולם היוצאים שר פלשתינאי. כבר מזמן חשב מצאלחה שהוא הישראלי נטו האחרון, מתוקף העובדה שכל האחרים השיגו לעצמם כבר דרכון נוסף, ורק הוא לבדו נותר עם דרכון ישראלי בלבד. בהחלטה של רגע, פנה לשר הפלשתינאי בבקשה להנפיק לו דרכון פלשתיני. "אי אפשר", השיב לו השר, "אתה ישראלי".

"אני לא יודע אם אני ישראלי", הוא אומר. "אם ישראל לא מקבלת אותי כישראלי, אז אני לא ישראלי. ישראלי משמעו יהודי והישראליות עצמה לא מכילה אותי בתוכה מבחינת השיח. אני כן ישראלי במשמעות אחת: בחופש המחשבה, שאין לאף אינטלקטואל ערבי בארצו. אינטלקטואל ערבי יכול להתבטא בחופשיות רק בגלות. אני יכול להתבטא כאן. זה אכן יוצר יחס מורכב למדינה שמצד אחד מבדלת אותי, אך מצד שני נותנת לי את החופש. אבל בכלל, אין הגדרה של ישראליות. אין חיה כזאת. מהגולה הבאתם מזוודה יהודית, לא ישראלית. מה בדיוק מחבר בין ש"ס, ליברמן והמפד"ל, חוץ מניסיון ליצור יצירה משותפת בתוך השבט היהודי? מוחמד ברכה, ג'מאל זחלקה וסלמאן מצאלחה אף פעם לא נכללים בניסיון הזה".

אחר כך הוא מסייג את דבריו, ואומר שהיה ניסיון אחד להרחיב את גבולות השבט: זה קרה כשיצחק רבין נשען על רוב חוסם של מפלגות ערביות. "הוא פרץ את גבולות השבט היהודי לכיוון גבולות הישראליות", אומר מצאלחה, "ובגלל זה הוא נרצח, על רקע כבוד המשפחה".

אז מה צריך לעשות במזוודה היהודית הזאת כדי שגם סלמאן מצאלחה יוכל למצוא בה מקום? "היא מזוודה עמוסה בפריטים, וצריך יהיה לפנות חלק מהם כדי שאוכל להכניס בה פריטים שהם גם שלי", הוא משיב. קודם לכל, יש להוציא ממנה את "נפש יהודי הומיה", לשנות את הדגל, את "ארץ ציון". וכן, גם להוציא ממנה גם את הלבנה. למה לבנה? כי כל ידיעתו של היהודי המצוי על הערבים בארץ מתמצה בלבנה. באין לבנה, יהיה צורך לעשות מאמץ ליצור בסיס מוצק יותר, תרתי משמע, למערכת היחסים. ומה נשים במזוודה במקום שהתפנה? את השפה הערבית. כל השאר, כבר ייגזר מכך. אבל כל אלו יבואו ממילא על פתרונם בהומלנד, שם ניצור ביחד את האדם ההומלנדי החדש. מצלצל מוכר? "אכן כן", מודה מצאלחה. "כולנו שטופי מוח. בסוף במקום הומלנד, נקים את האלטהומלנד".
*

פורסם: הארץ, ספטמבר 2006
***
For English, press here