פליציה לנגר | ״אני ערבי״

 

 

פליציה לנגר

״אני ערבי״

״אדם, זה מצלצל בגאווה״ מקסים גורקי, ״בשפל״

 

תהיתי לא פעם על צפונות הזכרון, על כי הוא בררן שכזה, ועל תכונתו האחרת והיא, השמירה על הנרשם על לוחו. לעתים מבקשת אני למחוק ממנו דבר מה המטרידני, אך לשווא. הצינוקים של עזה וחברון, רגליו הקטועות של איברהים גראיבה, עיניו אחוזות הטירוף של עומר סלאמה, איבריו המשותקים של קטאמש, שוכנים בי דרך קבע, בכל אימתם.
 

אך יש לי זכרונות שאני מאוהבת בהם אהבה של ממש. הם מזינים את רוחי בשעותי הקשות, שוברים את רעבוני ליפה שבאדם.
 

כזהו הזכרון על סלמאן.
 

התוודעתי אליו בנסיבות רגילות למדי. צעיר משכיל, רגיש אוהב אמנות, משורר. ״הוא דרוזי״ - אמרו לי.
 

פגישתנו השניה והחשובה יותר היתה בכלא, בו הוא היה בשל סירובו לשרת בצבא. הוא דיבר עימי חרישית. הכלא לא שבר אותו, אך חשתי, כמה קשה לו. הוא שתה בצימאון כל מילה על הנעשה בחוץ, על המאבקים והאירועים והצטער על שאינו יכול להשתתף בהם. ביודעי את בתי־הכלא הצבאיים, הרגשתי כמה חשוב להוציאו משם מהר ככל האפשר.
 

לסלמאן ציפה משפט צבאי. הוא עריק, סרבן גיוס וידעתי כי גורלו לא יהיה שפיר.
 

נפגשנו באולם משפטים דחוס ביפו. ידידיו ואחיו הבכור באו. סלמאן עצמו, גרוטסקי במכניסי חאקי הרחבים עליו, בגלל הרדון, חבוש כובע של ישב היטב על ראשו. הוא חייך אל חבריו. ראיתי את הגוון הצהוב על פניו וחשבתי בליבי, שהכלא עשה בו עבר את שלו.
לפנינו נשמעו משפטיהם של חיילים אחרים. טרגדיות אנושיות פשוטות נפרשו זו אחר זו. ״עריקים״, אשר נהגו לברוח מהשירות כדי לחטוף כמה ימי עבודה למען משפחה נזקקת, המשוועת לכל פרוטה. הסבריהם היו נרגשים וניכר בהם קושי הביטי ופחד הדין. הרי לך ישראל השניה. ״הלא נחמדים״, כדברי גולדה מאיר - חשבתי, וגזרי־הדין החמורים שהוטלו עליהם הצביעו על גישתם של השופטים אל בעיותיהם הכאובות.
 

תורנו הגיע. סלמאן, הנאשם נקרא לעמוד דום. אב בית־הדין קרא את שמו וכתובתו, כאשר הוא מתקשה מאוד לבטא נכונה את שם כפרו, כפר מגּאר, וציין: ״דרוזי״. או אז אמר סלמאן בקול רם, אשר לא חשבתי שיש לו כזה: ״אני ערבי״. הס הושלך באולם. השופט הביט בסלמאן בתימהון ושח: ״עד כמה שידוע לי הנאשם הוא דרוזי״… סלמאן חייך קלות, הזדקף מלוא קומתו במדיו המגוחכים והשיב: ״לא, אדוני, הנני בן העדה הדרוזית. אך לפי לאומיותי אני ערבי״. השופט רטן ומלמל, שהדרוזים אינם ערבים. אלא שסלמאן עמד על שלו וחזר שוב על המשפט הקצר והמרגיז: ״אני ערבי.״
 

אב בית־הדין הפגין חוסר סבלנות, למה התמהוני הזה לא מבין את כללי המשחק הידועים מזה שנים לכל: אנו, השלטון, זקוקים לדמם, ותמורת דמם מוכנים להעניק להם אתנן: נגיד, שהם אינם ערבים. הם הרבה יותר טובים מהערבים, וזאת קביעה רבת־משמעות בהתחשב בכך מה חושבים על הערבים וכמה קשה להיות אצלנו ערבי… כמובן, הם עוד רחוקים מ״אתה בחרתנו״. הם, פשוט, איזה שהוא לאום ביניים, ואיש לא יאמר להם ״ערבי מלוכלך״.
 

והוא, הנאשם העלוב הזה דוחה בחוצפה את האתנן. ולא סתם כך, אלא כשהוא עומד בפנינו בעמדה נחותה שכזו, כשגורלו כולו בידינו, לשבט או לחסד, כשחירותו היא החופש או התא המצחין השורץ עכברושים, כאשר לכל יום אין־סוף שעות ולכל שעה אין־סוף דקות.
 

אני כולי מרותקת לפניו של סלמאן, לעיניו השחורות הגדולות, הפתוחות לרווחה. נראה כאילו חיכה לרגע הזה ופינק וליטף בתא הכלא את שתי המלים האלו עד שזרקו לחלל האולם, כאתגר לשופטיו.
משהו עליז ומאושר גואה בקרבי, באולם הדחוס.

מתוך: פליציה לנגר, מיומני, 1979 עמ׳ 10-12.

 

For Arabic, press here

تتمة - more

 

سلمان مصالحة | إماطة اللثام عن وجه الشام 

نسخة رقمية 

تتمة - more